<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה ע"פ</h1>
<h2>דף ד.</h2>
גרסינן בפרק שנים אוחזין תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש לו חמישים זוז חייב שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר. ותני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והילך חייב ורב ששת אמר הילך פטור. ומסתברא אי יהב משכון כהילך הוא דהא שטר כהילך הוא וכל שכן משכון. אבל רבינו אבן מגש כתב בקידושין (ח'.) גבי נסכא מנה אין כאן משכון אין כאן שמע מינה דמאן דאודי במקצת וכפר במקצת ואנח ליה משכון בההוא מקצת דאודי לאו הילך הוא מדאמרינן הכא מנה אין כאן משכון אין כאן ומעשים בכל יום ומחייב רבינו ט"ז בהא שבועת התורה ואנא ברירנא לה פירושא דמנה אין כאן משכון אין כאן בתרי לישני במאמר שני ולא דמי להאי ולא דייק לן האי דיוקא. ואיכא פלוגתא דרבוותא רבינו ברוך אמר לית הלכתא כרבי חייא לא בקמייתא ולא בבתרייתא בקמייתא דהא דחי לה רבי זירא ותו דאשכחן בגמרא דבני מערבא דרבי יוחנן פליג עליה. בבתרייתא דהא גרסינן בפרק השואל (ק'.) ועוד הילך הוא אלמא הלכתא פסקתא דהילך פטור ומר רב עמרם ורבינו האי זצ"ל פסקי הלכתא כר' חייא דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ורבינו חננאל פסק כרבי חייא בקמייתא וכרב ששת בבתרייתא כרב אלפס. וכתב אם כמערים לדחות השבועה מעליו חייב כדגרסינן בשבועות (מ':) בקדם והודה. ורבנו אלחנן פסק הלכתא כר' חייא בתרוויהו ולא איתברר לן שפיר דאי משום טעמא דרבינו אלפס מיהא דכתיב בספרים "למאן דאמר הילך פטור" פירושא דמר רב יהודאי הוא כדכתיב בנוסחא דילן. ולאו פירכא הוא משום דקרא בשומר חנם הוא ולא אצטריך למודה מקצת ואי משום הא דגרסינן בפרק השואל, לאו משום דהכי הלכתא אלא אליבא דדברי הכל מתרץ לה למתניתין ודכותה גרסינן בקידושין (נ"א.) קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה וליתה דהא פסקי כולהו רבוותא דקנה הלכך לא פסיקא לן.
<h2>דף ה.</h2>
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור (שבועות מ':) אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו וכל שכן סיפא דקתני מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור דמשביעין אותו שבועת היסת והוא הדין לאיני יודע. וצרפתי אמר כל היכא דאיכא תרי לישני בדברי סופרים הלך אחר המקל והא דגרסינן בריש גמרא דשנים אוחזין גבי ההוא רעיא (ב"מ ה'.) דמשמע דרב נחמן אאין לך בידי כלום קאי לכולי עלמא קא פריך והלכתא כמאן דמתני לה אסיפא ולא בדיק לן. ומנהגא על כל טענתא דקא טעין בבריא משביעין אותו שבועת היסת ומר רב צדוק משמא דרבוותא הכין פסק מההוא דשנים אוחזין. ואי לאו דחזינא לרבוותא דאמרי שבועת היסת בלא נקיטת חפץ לנשבע אמינא דשבועה כעין דאורייתא היא מדגרסינן בריש שנים אוחזין (שם) אם איתה לרבי חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא ומקשינן השתא נמי נחייביה מדרב נחמן אלמא חדא טכסיסא נינהו אלא דלא חזינן לגאון דאמר הכי. ואי בתר דמשתבע אייתי חד סהדא כתב רבינו אלפס ז"ל בתשובות דהדר משתבע שבועה דאוריתא בחפץ וכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ואי מחמת שבועה מודה נמי במקצת נשבע שבועה דאורייתא. ואי נמי אי בתר דאשתבע אודי במקצת הוה ליה חשוד ופרע נמי מאי דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל על השאר. לרבינו שרירא ואי אודי מדעתיה בתשובה דעבד אינו נפסל ואין לו להשביעו על ההודאה שעשה מתוך תשובה ובשבועה ראשונה נפטר. ואם אינו מודה שנשבע נשבע שבועת היסת על השאר. ואי בתר שבועה אייתי תרי סהדי משלם דליתה לדרב דאמר (ב"ק ק"ו.) כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון ואפילו אשתבע שבועה דאוריתא אפומא דחד סהדא ובתר הכי אתא סהדא אחרינא מצטרף לקמא ומחייב לשלומי. לרבינו אבן מגש מי שחייב שבועה ואמר לא אשבע עד שתבטל עדויות הבאות לאחר מיכן אין לו לבטלן ואף על פי שרבינו היה סומך יד הנתבע בכך לא ללמד הלכה למעשה אלא תקנת דורו היה אבל לא מן הדין. תשובה לרבינו אלפס מנה לי בידך והלה אומר מנה לי בידך כנגדו נשבע שבועת היסת בכך ופטור דתניא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי יש לך בידי ונתתיו לך יש לי בידך כנגדו כסות או פירות פטור והכין פסק רבינו האי וכן הלכתא דאמרינן מגו דאי בעי אמר פרעתי מהימן כי אמר יש לי בידך כנגדו מהימן. ירושלמי (פ"ג דקידושין ה"ד) חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר ליה הב לי קתונא דאית לי גבך אמר ליה הב לי דינרא דאית לי גבך אמר ליה הב לי קתונא וסב דינרא אתא עובדא קומי רבי מונא אמר ליה את אודית ליה בדינרא והוא לא אודי לך בקתונא הב ליה דינרא אמר רבי יעקב בר אחא מודה רבי אמי בסהדין לא כן אמר אלא בגין דלא יכפור ליה בדינרא לא חייב ולא בריר לנא שפיר.
<h2>דף לג:</h2>
ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען והוא הדין לכלהו שאם חלקו אינו יכול להשביען כו' בכתב השותפות. ירושלמי (שבועות פ"ז ה"ח) חד בר נש אזל מדון קומי רבי זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין אמר ליה לאו תרין דינרין אינון הא טרפין לך אמר ליה ומלת פלן ופלן אמר ליה רבי זעירא או הב ליה כל מה דתבע לך או אשתבע ליה כל מה דהוא מגלגל עלך. וקשיא לרבוותא הא דגרסינן (ירושלמי ב"מ פ"ג ה"א) בפרק המפקיד אמר הריני משלם חוששין שמא שלח בה יד אמר הריני נשבע וראה אותן מגלגלין עליו שבועות אחרות ואמר הריני משלם אמר רבי יוסי לא חייבתו תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם רצה לשלם ישלם ואם אינו רוצה לשלם ישבע. ורבינו הגיה פלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי בהלכות ורבי זעירא כתנא קמא סבירא ליה דכל פלוגתא דלא אפסיק הלכתא בהדיא הלכה כתנא קמא ומסתברא מגלגלין דקאמר לאו גלגול דתביעות קאמר דהא לאו מגלגלין תביעות קאמר אלא שבועה ולא מגלגל אלא מגלגלין. ועוד כי שילם נמי אכתי מצי מגלגל עליה דהא משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ולגלגל מאי דתבע ליה אלא אבית דין קאי שמגלגלין עליו שלש שבועות שבועה שאינו ברשותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד וכשראה גלגול שבועות אלו אמר הריני משלם ואמר רבי יוסי לא חייבתו תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו שלא תאמר שבועה להחמיר הוא שמא יודה ששלח בו יד או גנב או *מכר וחייב תשלומי כפל אלא אם רצה לשלם משלם.
[הגה. תימה הוא איך פה קדוש יאמר דבר זה והלא משנה שלימה שכל מודה בקנס פטור ואין לך מודה בקנס גדול מזה ועוד דהא קימא לן דכל טוען טענת גנב לא משלם כפל אלא כשנשבע ואחר כך באו עדים אלא אי איתא כלל לפירושא באנפא אחריתי אית לן לפרושי פלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי דתנא קמא אמר חוששין שמא עיניו נתן (בה) [בו] כי היכי דחייש ברישא [דמילתא] דמתאמרא לעיל מינה בירושלמי באומר הריני משלם חוששין שמא שלח בה יד דהיינו [שאינו] ברשותו דמתאמרא בגמרא בבלית משמיה דרב הונא וקא משמע לן נמי גבי ראה אותן מגלגלין שמשביעין אותה שבועה (שאינה ברשותה) [שאינו ברשותו] כי רישא דלא תימא כיון דמעיקרא [הוה] בעי לאשתבועי באונסיה כי חזר ואמר הריני משלם תו ליכא למימר שמא עיניו נתן (בה) [בו] אלא חוששין ומשביעין אותו שבועה (שאינה) [שאינו] ברשותו ומגלגל עליו כל מה שירצה ואתא רבי יוסי למימר בין ארישא בין אסיפא כיון דאמר הריני משלם שוב אין משביעין אותו שבועה (שאינה) [שאינו] ברשותו שלא חייבתו תורה להחמיר מיהו רבי יוסי בעסק גלגול תביעות אחרות לא איירי דאיפשר שמחייבין אותו לישבע או שישלם ורבי יוסי לא בא להשמיענו דין אחר אלא לפטרו משבועה (שאינה) [שאינו] ברשותו כל זמן שישלם את הקרן וכן פרשה הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל מיהו לכאורה נראה דרבי יוסי אסופא הוא דפליג דכיון דמעיקרא בעי לאשתבועי באונסיה תו ליכא למיחש שמא עיניו נתן (בה) [בו] וכל כי האי גונא שייך למימר לא חייבה תורה שבועה להחמיר (עליה) [עליו] וכו' אבל ארישא דאיכא למיחש להערמה איפשר דלא פליג (וחייב תשלומי כפל אלא אם רצה לשלם ישלם) ע"כ].
<h2>דף צח:</h2>
ולא שייך גלגול בשמא דגרסינן (ב"מ צ"ז.) גבי שואל זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואסיקנא על ידי גלגול אבל רישא דקתני שוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור דלא מגלגלינן לשמא על ידי גלגול ולא אמרינן מגו דמשתבע דכדרכה מתה לשתבע לשמא דלא שייך גלגול לשמא כלל, ואיכא דפליג ואמר התם דאיכא סהדי דכדרכה מתה וליכא שבועה.
<h2>דף קיג:</h2>
לרבינו אלפס בעל חוב שאמר הכל משועבד לכתובת אשתי מטלטלין אין משועבדין מקרקעי לא נתנה כתובה ליגבות מחיים.
<h2>דף קטז.</h2>
ומסתברא דינא דתפיסה הכי אי איכא סהדי דתפס וראה דליכא מגו כלל מהדר ליה וקם בדינא בהדיה כההוא דחבל סכינא דאשכבתא (ב"מ קט"ז.) ונסכא דרבי אבא (ב"ב ל"ד.) דאי איכא תרי סהדי משלם. ואי ליכא סהדי ואתי בטענת בריא מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם משתבע שבועת היסת דלית ליה גביה מדיליה מידי. ואי לא אתי בטענת בריא נאמן בלא שבועה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואי איכא סהדי ולא ראה מגו דיכיל למימר החזרתיו לך נאמן לומר בחובי תפשתיו ובשבועה. ואי ליכא סהדי וראה נמי מהימן והני מילי בשאין עשוי להשאיל ולהשכיר אבל דבר העשוי להשאיל ולהשכיר כדינא דאומן דיינינן ליה. והיכא דאיכא עד אחד הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם דהיכא דאיכא עד אחד ליכא למימר מגו כדאמרינן גבי נסכא דרבי אבא.
